השופט ח' מלצר:
רקע
1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט מ' לוי) מתאריך 13.02.2012 ב-ת"פ 33052-05-10, בגדרו נגזרו על המערער, אשר הודה במיוחס לו בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, העונשים הבאים:
10 שנות מאסר בפועל, 24 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר (כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירת הריגה, או עבירת אלימות מסוג פשע), 10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר (כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה של הדחה בחקירה, או עבירת אלימות מסוג עוון), וקנס בסך 3,000 ש"ח. בנוסף, הפעיל בית המשפט המחוזי הנכבד שני עונשי מאסר על תנאי שעמדו לחובת המערער, כך שבסך הכל ירצה 11 שנים וחודשיים מאחורי סורג ובריח. כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי המערער ישלם פיצויים בסך 20,000 ש"ח להורי המנוח.
2. על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, בתאריך 01.05.2010, יצאה מ.ס., קטינה ילידת שנת 1995 (להלן: הקטינה) למדורת ל"ג בעומר, וסיכמה עם אמה, ל.ס. - שהיתה באותה עת בת הזוג של המערער - שתשוב בחצות לביתה. משבוששה הקטינה לשוב, החלו המערער ול.ס. לחפש אחריה. במהלך החיפושים, איים המערער על א.מ., חברתה של הקטינה, שאם יתפוס אותה הוא "ישבור לה את הראש". לאחר כשעתיים של חיפושים, בשעה 02:00 לערך, הבחינו המערער ול.ס. בקטינה כשהיא מתקרבת לכיוון ביתה בלווית ארנסט רפאילוב, קטין יליד שנת 1993 (לעיל ולהלן: המנוח). המערער רץ לכיוון המנוח, והיכה אותו באגרוף בראשו, באופן שגרם למנוח ליפול אחורנית על הקרקע ולאבד את הכרתו. כתוצאה מכך, נגרמו למנוח שני שברים בראשו (כאשר לא ידוע בבירור האם השברים נגרמו כתוצאה ממכת האגרוף, או כתוצאה מהנפילה על הקרקע).
בהמשך, כך על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, עלתה הקטינה לביתה והביאה כוס מים למקום בו שכב המנוח, ואילו ל.ס. שטפה את ראשו של המנוח. בשעה 03:30 לערך העלה המערער, יחד עם חבר אותו הזעיק למקום, את המנוח לדירתה של ל.ס., שם השכיבו את המנוח בסלון. בכל אותה עת היה המנוח מחוסר הכרה. במהלך האירועים הנ"ל, כך על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, הדיח המערער את הקטינה שלא תספר לאיש על כך שהוא שהיכה את המנוח. רק כעבור מספר שעות, לאחר שהמנוח הכחיל, הזעיקו ל.ס. והמערער אמבולנס, אשר פינה את המנוח לבית החולים. בתאריך 03.05.2010 נקבע, למרבה הצער, מותו של המנוח.
נוכח הנטען בכתב האישום המתוקן, הואשם המערער בהריגה (עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)), בהדחה בחקירה (עבירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין), ובאיומים (עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין).
3. בתאריך 03.10.2011 הודיעו הצדדים לבית המשפט המחוזי הנכבד כי הגיעו ביניהם להסדר טיעון, לפיו כתב האישום שהוגש נגד המערער יתוקן (על פי מה שפורט לעיל), ואילו המערער יודה בכל עובדות כתב האישום המתוקן. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה כלשהי ביחס לעונש שיושת על המערער. עוד באותו יום הודה המערער בכל עובדות כתב האישום המתוקן, ובהתאם הורשע בכל העבירות שיוחסו לו בגדרו.
4. בתאריך 13.02.2012 גזר בית המשפט המחוזי הנכבד את דינו של המערער. בית המשפט המחוזי התייחס בהרחבה לחומרת העבירות שביצע המערער, אשר גרם למותו של אדם צעיר, ואף: "הוסיף חטא על פשע ולא הזדרז להזעיק סיוע רפואי למנוח במשך שעות מספר", וכן: "ניסה להסוות את מעשיו גם בכך שהדיח את הקטינה שלא לגלות את מעלליו". יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי מעשה ההמתה שביצע המערער "אינו מצוי במדרג הגבוה ביותר של עבירת ההריגה".
בהמשך גזר הדין, ציין בית המשפט המחוזי הנכבד כי: "אין מדובר בנאשם שניהל אורח חיים נורמטיבי של ממש, ויש לו הרשעות קודמות, בין היתר, בעבירות אלימות ואיומים. מאסרים קצרים בפועל שהוטלו על הנאשם בעבר וכן מאסרים מותנים שהיו תלויים ועומדים נגדו בגין עבירות דומות, לא הרתיעו אותו לחזור ולבצען ולשוב לסורו, והפעם, למרבה הצער, ובשונה מן העבר, עבירת האלימות שביצע הסתיימה בתוצאה קטלנית וטראגית".
נוכח כל האמור, גזר לבסוף בית המשפט המחוזי הנכבד על המערער את העונשים, אשר נזכרו בפיסקה 1 שלעיל.
טענות הצדדים
5. בנימוקי הערעור שהגיש, וכן בדיון שנערך בפנינו, טען המערער אך ורק נגד חומרת עונש המאסר בפועל שהושת עליו, ובהתאם התמקד בשתי טענות מרכזיות:
ראשית, כי יש להפחית מעונש המאסר בפועל לנוכח נסיבות ביצוע עבירת ההריגה, ובמיוחד העובדה כי מדובר במכת אגרוף בודדת, ותוך יסוד נפשי של קלות דעת בלבד. לצורך ביסוס טענתו זו, הפנה המערער למספר פסקי דין בהם הושתו על נאשמים בעבירת הריגה עונשים קלים יותר מזה שהושת על המערער שבפנינו.
שנית, כי גזר הדין איננו נותן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של המערער. לשיטת המערער, "נסיבות חייו והתמודדותו של המערער עם המהמורות הרבות שהוצבו בדרכו, מחייבות לזקוף לזכותו את המאמצים הרבים שהשקיע ועודנו משקיע בכדי לפסוע בדרך הישר".
6. באת-כח המשיבה מצידה טענה כי אין עילה להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. היא הוסיפה עוד כי נסיבות ביצוע עבירת ההריגה דומות לעבירה של "פגע וברח": המערער פגע במנוח פגיעה קשה, נמנע מלהזעיק עזרה, והעדיף - חלף קריאה לעזרה רפואית למנוח - לפעול בדרך של הדחת הקטינה, כדי להרחיק את עצמו מן האירוע. לפיכך, כך לגרסת המשיבה, העונש שנגזר על המערער הולם את מכלול הנסיבות, ויש להותירו בעינו.
דיון והכרעה
7. לאחר עיון במכלול החומר שהוגש לנו על ידי הצדדים, ולאחר ששמענו את טיעוני באי-כוחם של הצדדים בדיון שנערך בפנינו, החלטנו לדחות את הערעור. ההנמקה לכך תובא מיד בסמוך.
8. אמנם נראה, כפי שאף ציין בית המשפט המחוזי הנכבד, כי עבירת ההריגה שביצע המערער איננה נמצאת במדרג החומרה הגבוה ביותר של עבירה זו, שכן המערער לא השתמש בכלי נשק כלשהו, ואף פעל מתוך קלות דעת לגבי התוצאה הקטלנית. בהקשר זה יש לציין כי בא-כח המערער הפנה אותנו למספר בלתי מבוטל של פסקי דין שבהם הושתו עונשים קלים יותר מאלה שהושתו על המערער - על מי שהורשעו בעבירת הריגה.